"לא די בפתיחת החלון
כדי לראות את השדות ואת הנהר.
לא די לא להיות עיוור
כדי לראות את העצים ואת הפרחים.
צריך גם שלא תהיה לך שום פילוסופיה.
מפילוסופיה אין עצים. יש רק אידאות.
יש רק כל אחד מאיתנו, כעין מערה.
יש רק חלון סגור והעולם שם בחוץ;
וחלום על מה שאפשר לראות אם יפתח החלון,
שלעולם איננו מה שנראה בהיפתח החלון" (פרננדו פסואה).
אל המשרד של אב אדריכלות נוף, זוכי תחרות אות העיצוב האדריכלי לשנת 2019,
הגעתי עם פילוסופיה: התכוונתי להעביר סדנת מיינדפולנס בעבודה,
שמתמקדת בתודעה, במודעות, בהכרות עם מיינדפולנס.
ל"פילוסופיה" הזו שמדבר עליה פרננסו פסואה, אפשר לקרוא גם: אשליית שתי המציאויות: מציאות אחת מדומיינת, מה ש"צריך", מה ש"אמור להיות" והשניה: מה שהחיים מביאים.
למשל ביציאה משיחה/ סדנה/ הרצאה/ ישיבה יצא לך לחשוב בעיקר על מה שלא היה שם?
אני חשבתי על סיפורים שלא הספקתי לספר, על תוכניות בתודעה שלי, במערה שלי (ויקיפדיה, משל המערה, אפלטון). קצת התבאסתי על מה שלא הספקתי.
מה כן היה שם?
בהיפתח הדלת אל המשרד עם הנוף אל ההר, היה אור של בוקר ומאור פנים,
סיפורים על הרדמות באוטו בזמן מדיטציה, על רשימות משימות שהכל נורא נורא חשוב,
שאלות שעוד לא שאלו אותי, שתיקות, צחוקים, קימוטיי מצח ועוד צחוקים.
אפשר היה לחוש את הרצינות, הקלילות, הפתיחות, החדשנות, היצירתיות בכל נים של הצוות הזה.
מה עוד?
כן ניפתחו כיווני מחשבה אחרים, כן נפתחה כוונת לב אחרת.
כשנפתח חלון אצלי בפנים אל אב אדריכלות, נפתחה תודעה של אב, של ענף צעיר, תודעת מתחיל.חשבתי לעצמי ששוב אני מתכננת ואלהים צוחק.
יצאתי עם למידה (עליי ועל אשליית החלון הפתוח שלי) וידיעה שאנשים ומקומות שזוכים למגע היד ותשומת הלב של הצוות הזה, הם ברי מזל,שאני ברת מזל שנפתח בינינו חלון לכמה שעות, שניתנה לי הזדמנות להיפגש עם החיים מעוד זווית.
*מי שמסתכל על הפרויקטים של אב אדריכלות, רואה שהם כל פעם פותחים חלון, מרחיבים אפשרויות במרחב, מרחיבים לב
