שלום,
שמי עמית ואני מורה, תלמידה ומנחה לפיתוח אישי ומערכתי.
אני חיה ביעד שבגליל, נשואה לגל ואמא של אורי ונדב 💙
לעיתים אני תוהה: מה היה קורה אם הייתה נגישה לי המודעות שזמינה לי כעת, לפני 15 שנים, כשעבדתי כמנהלת קבוצה בייצור, כשלכאורה הכל נראה נפלא ולמעשה, לא ידעתי, שלא ידעתי את נפשי מרוב קושי.
איך החיים שלי היו נראים אז? אולי לא הייתי עוזבת?
אולי הייתה לי יכולת לנשום, לבצע, להתפתח ולהשפיע לטובה?
הקשר הטבעי שלי לעבודה וניהול החל בילדות. כשהייתי בת 8 כבר עדרתי בשדות ובגיל ההתבגרות ניהלתי צוותיי עובדים במטעים. המשך ישיר ובנאלי להדרכה וקצונה בצבא ומשם לאוניברסיטה.
ביום הראשון ללימודי הנדסה תעשיה וניהול פגשתי את גל. איזה מזל 💙
למדנו, עבדנו וחיינו בבאר שבע, מומביי, פריז ובאר טוביה.
מה שלא צפיתי זה שעם הקידום לתפקיד חיי כאמא,
יגיע משבר אחרי משבר בתפקידים שעד אז, עשיתי כמובנים מאליהם.
בזמן שגל, חבריי וחברותיי התקדמו בכל ממד, אני דפדפתי בין פרקי עבודה בתפן (ייעוץ וניהול פרויקטים), בחברת אניה (ניהול מערכות מידע) ובסטימצקי (ניהול חנות). רציתי לחזור להיות אותה קרייריסטית שהייתי. עצרתי וניסיתי לעשות סדר בצער ובבלבול, הרגשתי שנשארתי מאחור.
כאקט של לכאורה "חזרה לעצמי" התגייסתי לאינטל 💙. אמנם משמרות קשוחות, אך חברה למופת, שיא הטכנולוגיה, משכורת גבוהה, רכב חברה נוצץ, ניהול אנשים ותהליכים מורכבים ומאתגרים. החיים בנתיב המהיר והמגניב כמעט גרמו לי להאמין שחיי הם פוסטר של וונדרוומן. אבל וונדרוומן החזיקה מעמד בקושי שנה. כמה שהתפתחתי ככה התפרקתי.
בדיעבד, כשהתוודעתי למיינדפולנס, בירורים ואימוני תודעה, זיהיתי דפוס: עבודה חדשה, אני פרואקטיבית ומובילה, מתחברת לעשייה בשמחת ביצוע, ואז לחץ להצליח שורף אותי מבפנים, קושי מנטאלי ופיזי מפיל אותי, אני הופכת למגיבה, מתנתקת ועוזבת (כמעט תמיד ביוני, אני אוהבת חופש גדול עם הילדים ).
עברנו לגור בצפון. המעבר היה טראומטי משציפינו, הקמתי עסק עצמאי לנדל"ן. ה shift הזה היה חד במובנים רבים. בממד המקצועי התפתח חוסר עניין, שייכות ומשמעות ובגוף: כאבים במפרקים, תשישות. הבנתי שמשהו בחיי צריך שוב להשתנות.
כשהתחלתי ללמוד פסיכולוגיה בודהיסטית, ותואר שני בפיתוח ארגוני, הרגשתי שעולמי שוב נפתח.
ידעתי מה אני רוצה: לעזור ל"עמית של פעם" ושכמותה, להכניס ממד של מודעות וחיות לחיים, לעולם הפנימי, הבין אישי ולעולם העבודה הארגוני.
אומרים שכשהתלמידה מוכנה המורה מגיע. קורס פיתוח ארגוני בראי הבודהיזם הגיע יחד עם הצעת עבודה בחברת ייעוץ: ניהול פרויקט HR, כמהנדסת תעו"ן ב"טבע". התרגשתי מההזדמנות לשלב את שפת הקשיבות החדשה שלמדתי עם ניהול פרויקט גלובלי מורכב מערכתית, תהליכית ומחשובית, בעל IMPACT ענק. בפועל חוויתי התנגשות בין עולמות. לא הצלחתי ליישם את המודעות עם היעילות הארגונית. התרסקתי. בלב ובגוף הכאבים התגברו. אובחנה פיברומיאלגיה.
בפיברומיאלגיה, כמו בארגונים, כמו עם ילדים, קשה לדעת מה יקרה, מתי וכמה זה יכאב. הפעם נדרשתי להסתכל לעצמי בעיניים. "לעבוד" אצלי. לגייס עזרה טיפולית ותודעתית. לדעת את הכאב עד סופו. ככה הבראתי💙
מלאכת החיבור בין מיינדפולנס לעבודה, התחיל מניהול משבר תעסוקתי, פיזי ואנרגטי. בדיעבד, מה שעזר לי לצאת מהמשבר הוא עיסוק בסיוע דו מוקדי:
מוקד הבראה שלי כאדם ומוקד צמיחה: סיוע בעולם. דרך התודעה והאהבה, התגלו כמרפאות ובוראות חיים.
פעם חשבתי שדרכי המקצועית מתרחשת באופן אקראי, ומתאפיינת במועקה, כאב וחוסר מסוגלות. הרגשתי כמו הבטחה בלתי ממומשת.
הלמידה העמיתית והאימון התודעתי לימדו אותי שאין מקרה. הניסיונות שהיו הם בבחינת "התחברות הנקודות" להבנה ש: ראשית, אחרית ותכלית הדרך היא להשפיע כמיטב יכולתנו, להתאמן שוב ושוב באהבה.
אשמח שנדבר, ניפגש והלוואי שגם נעזור
כל טוב ולהתראות
💙
עמית
