בלוג

"אני מבין שפשוט לא יכולתי להחזיק את הכאב. אח שלי נרצח ופשוט השתגעתי מכאב וגעגוע. הייתי חייב לעשות משהו. היום הייתי עושה משהו אחר״, אמר אסיר שמשתתף בקבוצת מדיטציה.◄בואו להיות שותפים בפרויקט ייחודי – ספר מדיטציה לאסירים ואסירות בעברית ובערבית.◄ פרויקט המדיטציה לאסירים "השקט שבפנים" פועל כבר 14 שנים ותורם

אם אני לא מתחיל לא גומר, לא בונה לא שובר, לא זוחל לא דוהר מה נשאר? אם אני לא לינארי לא גלי, לא בשפל לא בשיא, לא אזוק לא חופשי מה נשאר? אם אני לא נותן לא לוקח, לא חרישי לא צורח, לא מופנם לא פותחמה נשאר? אם אני לא מגן לא תוקף, לא עמוק

בוקר זריחה בזהבנשימה שבה (מקרב?)קול דממה סמיכהלב ודופק שלך צהריים אור זוהרילד ברכה חוזרנים לא יראמואזין לא קורא ערב קרן תכלתתיקון בחיוך פוסלתאזיקי חופש מתירהזמן היות תורה

שמתי לב שהשבוע התהלכתי ברחוב שבקצה אחד שלו נמצאת צומת הגאווה ובקצה השני נמצאת צומת הבושה. ניתן לזהות ברחוב הזה 4 נקודות ציון: 1. בושה על העדפת איקאה והון שלטון על פניי הרכנת ראש ומפגש עם הכאב הלאומי והדו-לאומי ביום הזיכרון. 2. ביקורת, צער וכעס על ניהול משבר קורונה והפקרת

בעיצומו של לילה לבן, עם תינוק חולה ובוכה על הידיים, שני הורים, מנהלים צעירים, שמים לב: לא נתנו לו אקמולי. מרוב תשישות שכחנו לעשות צעד קטן, לעצור רגע, להושיט יד ל 10 מ"ג כדור, שיכל לתת לנו אוויר והקלה. בעיצומה של שיחה בקבוצת התרגול שלנו, אחת החברות כתבה: "לא פנויה נפשית

"לא די בפתיחת החלון כדי לראות את השדות ואת הנהר. לא די לא להיות עיוור כדי לראות את העצים ואת הפרחים. צריך גם שלא תהיה לך שום פילוסופיה. מפילוסופיה אין עצים. יש רק אידאות. יש רק כל אחד מאיתנו, כעין מערה. יש רק חלון סגור והעולם שם בחוץ; וחלום על

זה התחיל משיחה שהיתה בווטצאפ בנות השכונה ביום סערה:שכנה 1: יש חתול שוכב גוסס או מת על הכביש צמוד למדרכה בין הבית שלי לשל שכרעם. (כנראה נדרס ) מה עושים? למי מודיעים?שכנה 2: ניסיתי להרים אותה לארגז. היא לא נותנת לי להתקרב. מישהו אמיץ יותר יכול לעזור? היא רטובה ופגועהשכנה

רופאת המשפחה הרימה את עיניה מהמחשב ואמרה: שלום,  טוב שבאת, בואי תכנסי. מאז שמיכל כהן תיארה את הסצנה האנושית, היומיומית הזו,כך אני מברכת בליבי את מי או את מה שמגיע לפתחי, גם בדף הבית.כך אני רושמת לי בתחילת כל מחברת ויומן מסע, כך אני מברכת כל משתתף בקורס שעושה כניסה באיחור באמצע לימוד או

"נגמרה הטחינה" נשמעה הטענה כמה פעמים בזמן האחרון,כך סיפר יובל קמינקא, מנכ"ל חברת הסטארט-אפ JoyTunes במפגש הלמידה על ניהול צוותים שארגנה עמותת משאבי אנוש ישראל .מכיוון שאחד מעקרונות החברה הצעירה הוא:We Do Our Own Dishes,מנהליי הצוותים החליטו לחכות שיתהווה פתרון מהשטח, להתבונן, לעשות: "אפס מעשה". "מדיטציית אפס מעשה תהיה המרכזית בשנה הראשונה"כך פתח

מכירים את זה שאיפה שמתיישבים פעם ראשונה כשמגיעים לחדר, שם נשב שוב ושוב ושוב?אז בפעם האחרונה שנפגשתי עם אתי אילן, התיישבתי במקומי הרגיל ואתי ביקשה שאשב בכסא אחר,עשיתי כבקשתה ואז שמתי לב לראשונה לשלט שהפעם היה מול פניי:"לחיי יוצאי הדופן, הלא מתאימים, המורדים, עושי הצרות…" נזכרתי שכשהתיישבתי מול אחותי הקטנה, שי

היא, מנהלת שנה אזרחית, מתרגלת סיכום תקציב לאחור, בדרך לתנועה הבאה, לעבודה הבאה. הוא, מהנדס שנה עברית שרק הגיע, חולם "לעשות את זה בגדול", מקשת עצמו אליה בשמחת תורה שתיכף תכתב מחדש. סוף והתחלה משתקפים זה בזו כמו רשת מראות, רסיסי נשימה, אבניי חן וטיפות טל. אין גבול בינו לבינה,

לא תאמינו מה קרה לי… בדרכי מתל-אביב ליעד, אחריי שעה נסיעה על כביש 6, גיליתי שאני קרובה לבאר שבע!!! נסעתי שעה!!!! שעה!!!! לכיוון דרום!!!! בכיוון ההפוך!!!ככה נשמע הקול בראש שלי: "את איבדת את הצפון? אם היה אלוהיי מיינדפולנס הוא כבר מזמן היה זורק אותך לגהנום (זה בהשראת לוציפר ותודה לנטפליקס