חמש בבוקר יעד
השכמה. אני עייפה. אחריי סופ"ש (שמח) עם לו"ז קשוח (שישבת גם התחילו בחמש). אימון בוקר: אלהים, כמה יפה בחוץ! מקלחת, חביתות, סנדוויצ'ים, כביסה, מדיח. נוסעים לכרמיאל, משרד הרישוי 1: הילד התבלבל במיקום. כרמיאל, משרד רישוי 2: הילד התבלבל בטופס. נוסעת ליעד להביא טופס. נדלקת הנורה של הדלק, בטח מרוב לכלוך לא שמתי לב שזה מגיע. הילד בכרמיאל מתעצבן שצריך ללכת ברגל למכבי כי לא אספיק לחזור לתור. כרמיאל 3: תחנת דלק. אני מטורטרת, מסונג'רת, עייפה, מרוגזת😾
לפניי עוד To Do List צפוף. כרמיאל 4: מכבי…אוף!!!!!
10בבוקר: עוצרת רגע.
יושבת באוטו. עוצמת עיניים. נזכרת שיש נשימה. מחייכת אליה רגע…
אחריי 40 דקות הלו"ז ממשיך בנחת:
יעד, כביסה, בית-אורן: מאחרת לפגישה (מוצלחת) חיפה: מאחרת את הרכבת בדקה…בנחת 🙂
חמש בערב יפו.
תרגול מיינדפולנס מתחיל בתשומת לב, ממשיך ביכולת לעצור רגע ולפעמים גם לחייך.
לפחות עבורי, זה משנה חיים. אולי לא את ה mess של החיים. כן את חוויית החיים.
