ארוחת צהריים, ניהול צוותים ואפס מעשה

"נגמרה הטחינה" נשמעה הטענה כמה פעמים בזמן האחרון,
כך סיפר יובל קמינקא, מנכ"ל חברת הסטארט-אפ JoyTunes במפגש הלמידה על ניהול צוותים שארגנה עמותת משאבי אנוש ישראל .
מכיוון שאחד מעקרונות החברה הצעירה הוא:
We Do Our Own Dishes,
מנהליי הצוותים החליטו לחכות שיתהווה פתרון מהשטח, להתבונן, לעשות: "אפס מעשה".

"מדיטציית אפס מעשה תהיה המרכזית בשנה הראשונה"
כך פתח יובל אידו טל, מורה זן, סופר ומתרגם, את הקורס למנחי מדיטציה. העניין הוא להוביל בלהיות, פחות מאמץ, פחות כלים, יותר תודעת חליל, תודעת מלצר, תודעת שרות.
מכיוון שאני תלמידה שקדנית, השבוע תרגלתי בבית וגלשתי ל 3 שעות שינה עמוקה בצהריים. שערורייה!

דווקא בהובלת צוותים לעשייה, פתרון בעיות והשגת יעדים, מתבקשת לעיתים קרובות הקשבה ואי עשייה (לכאורה). מי שהוביל את הצוות לתמונת ארוחת הצהריים ב 1932, הקשיב? מה ביקש להשיג? מה הרגישו המצולמים? כמה בטחון פסיכולוגי היה שם?

תרגיל:
בארוחת צהריים, (לא חובה על מנוף), שימו לב למה אפשר לשים לב. מה טעמו של האוכל? מה קורה אצלי? זולתי? הצוות? מסביב? כמה מאמץ יש שם? איזו תנועה מתרחשת בתודעה? איך זה מרגיש? על מה אפשר להודות? אולי על כך שיש טחינה?

* על התמונה מתוך ויקיפדיה: "ארוחת צהריים על גורד שחקים" Lunch atop a Skyscraper צולמה ב 1932, פורסמה בעיתון "ניו יורק הראלד טריביון". הפועלים יושבים ללא כל אמצעי בטיחות, ונכונותם להסתכן כך מיוחסת לשפל הגדול, שגרם לעובדים להסכים לכל עבודה שהוצעה להם.
זכויות היוצרים לחברת קורביס. זהות הצלם לא ידועה.