🦋
שיחה (1) בשעת הליכת בוקר
אני: היי, מה שלומך?
גוף: בוקר טוב, לא יודע, קצת מעוך
אני: מה קורה?
גוף: כואב לי. משהו מקרין מהגב לרגל שמאל. הרגשתי את זה גם אתמול בהליכה וניסיתי לומר לך ולא הקשבת.
אני: מתנצלת, גמני הייתי קצת מעוכה אתמול והיה לי מאד חשוב לעשות דברים שקשורים לקבוצת התרגול שתתכנס היום ולפרסום הקורסים הקרובים . אתה יודע, מה שלא נעשה עכשיו, תיכף נכנס הקיץ וזה יהיה מאוחר מדי.
גוף: את רואה ששוב את מפנה את השיחה לעניינים שלך. חשבתי שאנחנו מדברים עליי עכשיו. ורק שתדעי שקו הכאב הזה, הוא לא מתחיל מהגב, הוא בכלל מתחיל מהצוואר. כמו שהיה לנו בימים הרעים של הפיברו. שימי לב מה קורה כשאת לא שמה אליי לב 💙
אני: צודק. אני מקשיבה. אני מרגישה את הכאב. בוא נשתוק רגע ופשוט נהיה איתו.
שנינו שותקים 💙
הכאב מתגבר.
כמו ילד שבדיוק פגש את אמא והחזיק עד עכשיו ועכשיו מתחיל לבכות.
כמו ריב שהתפרץ ופתאם עוד כל מיני נושאים עולים לשיחה.
אני מקשיבה. מאיטה את ההליכה. אני מבינה שהיום הליכת הבוקר לא תהיה אימון בוקר. בטח שלא ריצת בוקר.
הכאב הופך להיות ישות בפניי עצמה.
הוא לא אני. הוא לא הגוף.
עברתי לשיחה איתו.
עם הכאב.
🦋🦋
שיחה 2 – טלי הלמן מור הנפלאה 💙, מדברת על כאב ואובדן,
במסגרת מפגש "על החיים ועל המוות" של חברים למסע .
בשיחה מרתקת בת חצי שעה, הלב מתרחב וגם "נתפס".
בין היתר מתארת טלי,
שנוכח הצער העמוק, הפחד לגעת בכאב, הפחד להתפרק,
הנטיה הטבעית היא להיות באחת משתי תנועות:
האחת: סלידה. הכחשת הכאב, התעלמות ממנו.
השניה: הצמדות. הצמדות למשל לעשית הנצחה, עשייה אחרת מנותקת, לא קשורה, ניתוק בלי עשיה…
טלי מציעה לתת לחוויית הכאב להיות השלם. כי זה מה שיש עכשיו. או אז, נפתחות עוד אפשרויות לפרק אותו ולחיות איתו 💙
עם הכאב.
🦋🦋🦋
שיחה 3: דרקון אין דבר כזה/ ג'ק קנט
בילי פוגש דרקון קטן בלילה בחדרו. הם מדברים ונהיים חברים💙
אימו מסרבת להכיר בו ואומרת:
דרקון – אין דבר כזה.
הדרקון גדל לממדיי ענק עד שהורס את הבית. אז כבר אי אפשר להתעלם ממנו.
ברגע שמדברים איתו הוא חוזר להיות קטן. כמו פחד. כמו כאב.
כשמדברים איתו נפתחת אפשרות להתמרה.
זו לא הבטחה.
זו אפשרות סבירה.
💙
אפשר לדבר עם הכאב שלך. מפתיע מה שאפשר לגלות.
שווה לנסות?
**השיחה של טלי התקיימה במפגש בשם "על החיים ועל המוות" במסגרת סדרת סדרת מפגשי "שבילים רבים – דהרמה אחת", על רקע פעילותה בין היתר בתוכנית שותפים למסע
