ההר הגבוה - עמית עמר

ההר הגבוה

pic-by-elana
pic-by-elana

הסיפור התחיל מהצעה להצטרף לטיול מאורגן, עם מדריך (צור שיזף הנפלא) להר הגבוה, סיני.
כבר 30 שנה שאנחנו לא "עושים" טיול מאורגן. זה לא cool. ובטח שלא "עושים" מצרים. זה לא בטוח.
הסיפור המשיך בליל סדר אצלנו ביעד (כיף גדול) ויציאה באישון הלילה מהבית, שכל קשר בינו ובין ניקיון וסדר הוא דמיוני לגמרי.
כניסת מצרים כללה 5 שעות נסיעה (משגב-רמת גן-אילת) ועוד 5 שעות עמידה בתורים יותר ארוכים מדיסנילנד, נסיעה בטילטולית אחורה בזמן וקדימה להר הגבוה.

מההתחלה היה ברור שמדובר בקבוצת אנשים יוצאת דופן בגיוון ובאיכויות. היו ששאלו: איך זה שזכרנו את זה ככ"כ קל מלפני 30 שנה? מתי ההר הגבוה נהיה כזה גבוה?
ואני, החופש, ההליכה, האור, החום, העוצמה של האנשים ושל ההר "העיפו לי את הסכך" והייתי גל של אהבה לאדם שאני, לגל שלצידי, לאנשים החדשים המקסימים שהכרתי, לעולם 💙

ואז ירד החושך.
קור מקפיא, הר שחור של פחד התגלה, קירבה קרובה מדייי לאנשים גדולים מדיי, שדיי תודעה גדלים ומתפשטים. וכמובן שבאו לביקור הספקות. למשל: זה בכלל בשבילי ולגילי כל הקטע הזה של לישון בשטח?
blue-sinai

מיום ליום האור התחזק, הגל הטוב התרחב, והשיחה עם החושך והקור נעשתה ברעד, נשימה קצרה ובאומץ. ידעתי מראש שזה יהיה השיעור. התכוננתי כמו תלמידה טובה. עברתי את כל השלבים לפי הספר, "תהליך יישום המיינדפולנס":
1. נוכחות – עם מה שקורה עכשיו, קשב עמוק, מכוון, לא שיפוטי
2. זיהוי – המרכיבים של החוויה, האירוע, המציאות לפי מפות המציאות שעומדות לרשותי
3. בחירה – בחירה במצב התודעתי ובפעולות שימקסמו ברכה, שמחה וחופש💙

לילה אחרון: שביעת חוויות טובות, אוכל נפלא ושביעת רצון מעצמי, הלכתי לישון בחושה.
ואז נדדה שנתי. הטרידו אותי הקירבה לזרים, הקולות (נחירות, נשימה, תזוזות ועוד), כעסתי על עצמי שלא עשיתי משהו בנידון לפניי, התרגזתי על ניהול כושל של הסיטואציה… (חץ שני – מי מזהה?) יצאתי עם השק"ש החוצה. שמחתי אל הכוכבים. רעדתי מקור. ואז גם הייתי חייבת להתפנות. איכס!!! לפנות בוקר נכנסתי חזרה לחושה. נרדמתי לשנת בלהות קצרה.
התעוררתי מרוגזת ובלתי מפוקסת.

יום אחרון בסיני: הליכה יפיפייה, עצרתי לשינה קלה ומדיטציה, כמה יופי. ואז נפלתי נפילה מאד לא אלגנטית לתוך מקווה מים. מזל שלא תועד. וחתך ברגל. כואב. ופינוי על גמל לכיוון היציאה מהשטח. מאד לא אלגנטי. מזל שלא תועד.

יציאת מצרים הייתה קלה וחלקה. כי אולי הפעם, היציאה היא לא הסיפור.
הסיפור הוא להסכים להיכנס למצרים. להכניס את הראש למים.
להיות בקשר עם המקום הלא cool והלא בטוח.
לטפס בעוצמה,
לפגוש את עוצמת ההרים והאנשים בלי לרצות להשוות עוצמות, 
להשוות בכל זאת ולא להתמוטט מזה.
להיכנס לפחד וליופי בראבק עדין ויציב.
לרעוד בלילה. ללכת ביום.
להתפרק ולהיבנות. להתמוסס ולהיווצר.
pic-by -hagai

מדיטציית ההר זהו תרגול דמיון מודרך בו מדמיין המתרגל את עצמו כהר. הר שנוכח חילופי הזמנים, העונות והנסיבות, משתנה ומתעצב ונשאר יציב. משהו בליבה אינו נשטף בגשם וברוח, בקור, בחום ובסערות.
מוזר שנזכרתי בתרגול הזה, רק בבית.

אז זה היה ההר הגבוה שלי הפעם. היו לפניו ובטח יהיו גם אחריו.
זו הייתה מצרים שלי הפעם.
מעניין מה היה שלכםן ומה יביא חול הזמן בפעם הבאה.
ועד השמחה הבאה: שיהיה חול שמח💙

קרדיטים:
*הנ"ל בחסות כרם שיזף. שמן זית, זיתים ובעיקר יין מצוינים. זה היה הפתיח והסיום של ארוחות, הפסקות והסברים בטיול. ועכשיו ברצינות: צור שיזף מדריך נהדר אבל לא רק. חפשו אותו בספרים, ביפו, במצפה רמון. שווה.💙
*תמונת ראש במים צילמה אילנה, תמונת נוף: חגאי

לשיתוף
שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
דילוג לתוכן