בסוף נובמבר הסתבר לי שלא שקורס שתכננתי לא ייפתח 😢
התבאסתי, דימיתי את תחושת הבאסה לנפילה, הדלקתי את פנס המיינדפולנס, התבוננתי בה ותיעדתי אותה בשבעה פוסטים נפרדים, באותו יום 😱. הפעם ריחמתי על הקהל וחילקתי לשלושה חלקים. והריי שלושת הפרקים הראשונים:
פרק 1: אוף! שוב נפילה!
מחר מתוכנן להיפתח קורס מיינדפולנס ועולם העבודה במשגב.
יש נרשמת אחת וחמישה מתעניינים.
להלן דגימה מהשאלות הרבות שרצות לי בראש:
מה הולך לקרות? מה כדאי לי לעשות? האם עשיתי מספיק? מה קורה אצל אחרים כשלא נפתחת פעילות שהם מתכננים ומפרסמים? ומה עכשיו? לדבר היום עם זו שנרשמה? לחכות למחר? מה קורה אצלי בפנים? מה לשדר החוצה?
אוף! שוב נפילה!
פרק 2: אני בוחר איך ליפול
לפני שנים אחדות חזר שונסי מרכיבה ביער וסיפר:
"תו"כ רכיבה אני רואה אבן שברור שתגרום לי ליפול ואני חושב:
אם אפול ככה, הסלע ההוא יפגע בי כאן,
אם אפול ככה, אתרסק לתוך העץ…
אחריי שעוברות לי בראש כמה אפשרויות נפילה,
אני בוחר איך ליפול".
פרק 3: נפילה מצוינת
היה היה ביער drop ששונסי נפל בו שוב ושוב.
הוא הפחיד אותו, במיוחד לפניי תחרות חשובה.
אז הוא חזר לשם שוב ושוב. עשה את הקטע הזה שוב ושוב.
הסתכל איך אחרים ובמיוחד תומר (אלוף ישראל בוגר יותר) עושה אותו.
שונסי הסתכל לפחד בעיניים.
הכיר אותו עד סופו בראש, בלב ובגוף.
עם הזמן פחתו המקרים בהם התקשר בוכה מהיער כשהוא מרוסק
והתרבו המקרים שחזר מחוייך ואמר:
"היום היתה לי נפילה מצוינת"
עוד מחשבות על אותה נפילה בפרקים הבאים בשני הפוסטים הבאים.
